הקדמה

הכוח והזכות

כל 'זכות' מעוגנת בערך כלשהו, המקובל על חברה מסוימת. זכות מעניקה לך כוח מסוים, שאינו כוחך האישי – הוא נובע מן ההסכמה החברתית להפעיל את הכח המשותף של הרבים לטובתך. אפשר לומר שהזכות מגייסת את הכח של החברה כולה כאשר אתה חלש מכדי להגן על עצמך או לספק לעצמך את צרכיך הבסיסיים.

אמנם, אנו מדברים על 'זכות טבעית', אך האמת היא שהטבע לא יכול להקנות לך שום זכויות, רק החברה האנושית. הטבע מכיר רק את 'זכות הכח', שאינה 'זכות' כלל אלא יכולת או תולדה מוכרחת של חוקיות כלשהי.

בטבע, כל חי מתבסס על כוחו האישי, המיידי. אפילו כאשר נוצר 'סולם ניקור' שבו יש לחברים מסוימים בלהקה 'זכות יתר' על אחרים, כגון, לאכול תחילה מן הטרף, למעשה, מדובר בסולם של חוזק פיסי. החלשים מפנים מקום לחזקים יותר, פן ינזקו.

הזכות המעוגנת בהסכמה החברתית מאפשרת לחלש לקבל את המגיע לו למרות שיש אחרים שהם חזקים ממנו פיסית והם מסוגלים לקחת ממנו את שלו בכח הזרוע. אך כאשר הדבר קורה, המעשה נחשב לפשע והחברה מתגייסת לתקן אותו. היא מפעילה על החזק את העוצמה המשותפת של הקהילה כדי לרסן ולהעניש אותו... בכח הזרוע.

ובכן, מדוע אנו מדברים על 'זכות טבעית'? המושג מעוגן בפילוסופיה דתית והוא רוצה לומר שיש לך זכויות שאלהים העניק לך, לא החברה האנושית. מאוחר יותר, כאשר אלהים הפך לטבע, כפי שקרה לו אצל שפינוזה, הזכות הזו, שהייתה אלוהית, הפכה להיות לזכות טבעית.

הזכות המוסרית או המשפטית תמיד נאבקה מול הכח הגס של אלו שרצו לקחת את מה שיש לאחרים, כולל את רכושם וחייהם. אפשר לתאר את ההיסטוריה האנושית כולה כתולדות המאבק של ה'זכות' מול ה'כח', שלבש פנים חדשות בכל עידן וחברה. הכח לא היה תמיד כח הזרוע הגס. תכופות, הוא היה כוח הכסף או ההשפעה הפוליטית ואפילו... הזכויות המעוגנות בחוק ובמשפט. הפער שבין החוק לצדק תבע קורבנות רבים וחולל מאבקים אין קץ בין אלו שהחוק לצידם לאלו שהצדק לצידם.

הטבע הוא אחד עם החוקים שלו אבל החברה האנושית אינה אחת עם החוקים שלה. עליה להמציא אותם. הם אינם עובדות אלא ערכים. הם מעוגנים ברצון הטוב ובהיקשרים התרבותיים שבתוכם נוצרו. אמנם, כל חברה רוצה לשכנע אותך שהחוקים שלה הם חוקי טבע – שהם נצחיים, תקפים מתוך עצמם, מוחלטים כמו צו אלוהי.

אכן, כאשר החוקים האנושיים מקבלים את תקפותם מהיותם צו אלוהי דומה שאנשים נוטים הרבה יותר להיכנע ולציית להם. מאידך, באופן זה, הם הופכים להיות נוקשים יותר, חסינים בפני ביקורת וכמעט שאי אפשר לשנות אותם. הם הופכים להיות קדושים ואי ציות להם הופך להיות חילול הקודש. הם מקבלים עוצמה מאגית של טאבו – מעשה שאין לעשותו פן יהרס חלילה לא רק הסדר החברתי אלא... הסדר הקוסמי. אכן, תמיד הייתה לבריות הנטייה להתבלבל בין המחשבה להוויה, בין החוק האנושי לחוק הטבע.

בתחילה, כל חוק היה אנושי, חברתי וקוסמי כאחד. ממילא, לא היה מקום להפריד את הזכות המשפטית מן הזכות הטבעית. בשורשם הם נתפסו כדבר אחד.

ככל שהוגים השתדלו להיחלץ מהתפיסה הדתית של החוק האנושי כצו אלוהי, כך היה עליהם לתרץ מחדש את מקור הכוח והסמכות שלו. זה היה נושא מרכזי שעניין מאד את ההוגים שסללו את הדרך למהפכה הצרפתית. היא לא הייתה רק חברתית. היא הייתה אידאית. היא לא רצתה רק להחליף את המלך – היא רצתה להוריד מגדולתו את אלהים. היא חלמה על חברה חילונית שאינה כפופה למרות הדת והאפיפיור. זו הייתה מהפכה רעיונית שכפרה באלהים בהולידה את עידן הנאורות וההומניסם שבו האדם תפס את מקומו. כאשר הם ערפו את ראשו של המלך בגיליוטינה, הם גם הכריזו באותה נשימה שהם מחסלים באופן סימבולי את עידן האמונה באלהים, שהמלך היה נציגו עלי אדמות.

את יחסי האדם ואלהים תפסו כעת יחסי האדם והמדינה. במהרה, המדינה הפכה לאלהים החדש שבלע בדמות 'הלוויתן הגדול' את האזרח הקטן אל קרבו בדיוק כפי שבלע אותו קודם לכן אלהים הכל יכול.

'האמנה החברתית' הפכה ל'ברית החדשה' שבין האזרח למדינה שלו. הרעיון היה שהמדינה היא אביך ואמך. היא הולידה אותך. היא העניקה לך את הזכוית שיש לך כאזרח. אתה חייב הכל למדינה בתמורה להגנה וטובות ההנאה שהיא מספקת לך.

זה התחיל בכוונה טובה והסתיים בכמה מדינות טוטליטריות כדוגמת רוסיה וסין הקומוניסטיות, שהפכו ל'אח הגדול' שהוא מעין תחליף חילוני לאלהים, שהיה תמיד מציץ עליך בסתר ויודע עליך הכל, לא רק את מעשיך אלא אפילו את מחשבותיך.

אמנם, גם קודם לכן, המלך או הצאר אימצו כמה זכויות יתר שהיו לאלהים לשלוט על הבריות, אך המדינה החדשה עלתה עליהם בנחישותה לשלוט גם על המוחות. וזאת, מרגע שהיא החליפה לא רק את מוסד המלוכה אלא גם את מוסד הכהונה והפכה ל'כנסיה החדשה'.

התהליך הזה שבו 'המדינה' החליפה את אלהים ראוי למחקר רציני ומן הסתם, רבים וטובים ערכו אותו. כך או כך, 'האדם' ממשיך להישחק בין כוחות טרנס-פרסונליים גדולים ממנו, כפי שעשה מימים ימימה.

פעם, היינו צריכים להציל את האדם מאכזריותו הבולענית של הטבע. אחר כך, היינו צריכים להציל אותו מהבולענות של הדת והאלהים הכל יכול שלו. אחר כך, היינו צריכים להציל אותו מהמלכים המתועבים והאבסולוטיים שלו, שגילמו את אלהים עלי אדמות. במאתיים השנים האחרונות ועד ימינו אלו אנו נאלצים להציל אותו מן המדינה בדמות 'האח הגדול'.

המשותף לכל העידנים האלו הוא, כפי הנראה, הצורך להציל את האדם... מעצמו.